מתני׳ שור שהיה מתכוין לחבירו. לאו דוקא דהוא הדין למתכוין לאשה עצמה פטור דקי״ל כרב אדא בר אהבה דאמר לעיל כי ינצו אנשים ולא שוורים אלא איידי דתנא סיפא לחבירו דבהכי מיירי קרא כדאמרינן בגמרא תנא רישא חבירו:
כיצד שמין וכו׳ . מפרש בכלל שומת ולדות שומת שבח ולדות דהיינו כמה היתה יפה וכו׳ () דשומתם לא צריך לפרש דפשיטא דשמין כמה שויין של ולדות:
אם כן וכו׳. מפרש בגמרא דסבר רבי שמעון בן גמליאל דאדרבה דמיה פחותין מפני שהיא מסוכנת משום צער לידה ומיירי רשב״ג במבכרת שהיא מסוכנת והכי קאמר רשב״ג אם כן דשמין שבח שלה של קודם לידה לא יתן לה כלום שהרי משובחת יותר לאחר שילדה ומיהו בשאינה מבכרת מודה לת״ק דמשובחת קודם שילדה ושמין השבח אלא שחולקין אותו בין הבעל והאשה דשבח נפח גופה הוא אבל דמי ולדות מודה ליה דנותנין לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:
היתה שפחה ונשתחררה. כלומר היתה משוחררת או גיורת נשואה לגר או לעבד משוחרר ואין לה בעל שמת פטור דהמחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשין זכה מי שקדם לזכות במה שבידו והאי דנקיט האי לישנא היתה שפחה ונשתחררה ולא נקט משוחררת משום דעל כרחך בשאין לה בנים הימנו קאמר והיינו דקאמר היתה שפחה ונשתחררה דמשמע עתה מקרוב דלא הוו לה בנים וה״ה נמי לישראלית הנשואה לגר ומת הגר דפטור הנוגף אותה דהא דמי ולדות לבעל והאי דנקט שפחה וגיורת משום דסתם שפחה משוחררת נשואה למשוחרר וגיורת לגר:
גמ׳ משלם דמי ולדות. לאדון כדכתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה והיינו טעמא דמשלם משום דחשבינן ליה כמזיק ממונו של חבירו כחמרתא מעברתא של חבירו אבל לא אמרינן דיהבינן ליה ממש דין בהמה כשור שנגח את שור חבירו דהא גבי בור תנן בשלהי פרקין (דף ב.) נפל לתוכו עבד או אמה פטור מטעם שור ולא אדם ומדאיצטריך הכא לטעמא דחמרתא מעברתא שמעינן כרב אדא בר אהבה דאמר דדוקא אנשים דנגפו את אשה חייבין הא שוורים לא וכן פסק הרי״ף ז״ל:
משכנו של ישראל כתב הרא״ש ז״ל דאפילו משכנו שלא בשעת הלואתו ואפילו למאן דאמר (ב״מ דף פב. וכ״מ) בעל חוב קונה משכון מוציאין אותו מידו דע״כ אין לו אלא שעבוד עליו כיון שהיה יכול ישראל לפדותו ולסלקו בדמים הלכך פקע ליה שעבודיה כשמת מכאן נראה דכותי שהלוה לישראל על המשכון ונפל המשכון מיד הכותי ומצאו ישראל אחר חייב להשיבו לבעליו דכיון דנפל מיד הכותי פקע ליה שעבודיה וכשמצאו ישראל זה יחזור לבעליו ישראל ראשון ולא לכותי דאין חייב להחזיר אבידה לכותי ואם בא לומר משום קדוש השם אחזירו לכותי יקדש השם בשלו ולא בשל אחרים בלא דעתם וכן פסק ראב״ן עכ״ל התוספות:
וזה קנה את השאר וכגון שהמשכון בחצר שאינה משתמרת כאיתא פ״ק דב״מ (דף יא.):
מתני׳ ופתחו לרה״ר. כ״ש אם חפרו ברה״ר חייב דהא תנינן בסמך החופר בור ברה״ר וכו׳:
ופתחו לרה״י. והפקיר רשותו דלא מצי למימר מאי בעית ברשותי הלכך השתא שנפל דרך פיו לתוכו חייב דחיובא דבור בין ברה״ר בין ברה״י ובלבד שיפקיר רשותו:
ברה״י ופתחו לרה״י וכו׳. אע״ג דאין כאן רה״ר חייב ופרש״י ז״ל ובלבד שיפקיר רשותו שפי הבור לתוכו משמע שרוצה לפרש דמיירי שהכל הוא רשות עצמו ולפי זה לא הוה צריך למיתני אלא החופר ברה״י אלא דאגב אינך נקט הכי ובתוס׳ פי׳ שפתח לרשות חבירו ואשמעינן דחייב [אף] משום נזק יחיד [דלא תימא דוקא היכא דשכיחי רבים דומיא דעביד צריכותא במתני׳ דהמבקע ברה״י כו׳ בפרק המניח (דף לב:) ואע״פ שמשלם נזק החצר ומיהו דוקא כשניזק בה קודם שידע החפירה דאם לא כן עליה רמיא למלויה כדלעיל (דף מח.):
גמ׳ ופתחו לרה״ר. כיון שהתקלה ברה״ר הוי ליה כמי שחפרו כולו ברה״ר:
וזהו בור. לקמן מפרש:
אם על פותח. שחפרו זה וכסהו ואח״כ בא זה וגלהו:
באה לו. שאין לו חלק בה אלא שכרהו או שפתחו דהיינו ברה״ר שאין הקרקע שלו:
בעל התקלה. ולעולם ברה״ר אבל ברשותו אע״פ שהפקירו פטור דקסבר כי מפקרנא לך רשותי לאו לחיובא אנא בהיזקא אפקרתיה וליתא דר׳ ישמעאל דקי״ל הלכה כרבי עקיבא מחבירו:
[ל׳ גמרא] ואלא מאי זהו דרבי עקיבא. דבשלמא דרבי ישמעאל למעוטי דר׳ עקיבא אלא זהו דרבי עקיבא למעוטי מאי הא האי בור ברה״ר נמי אמור בתורה כדדרשינן:
[זהו בור שפתח בו הכתוב תחלה] תשלומין. בור דאית ליה בעלים נאמר אצל תשלומין דכתיב בעל הבור ישלם ובור ברה״ר נאמר אצל ניזקין וכי יפתח כי יכרה ונפל שמה וכו׳ והכי קאמר [ליה] ר״ע אמאי פטרת בבור ברשותו והרי זהו הבור האמור בתורה אצל תשלומין ופסיקנא כרבי עקיבא לא שנא בור ברה״ר ול״ש בור ברה״י אם הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו חייב: